החלטה בתיק רע"פ 6422/04

           ביום 1.3.99 הוגש כנגד המבקש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב כתב אישום (ת.פ. 1-99-00275-6), המייחס לו ביצוע עבודות בסטייה מהיתר, בגין אי פתיחת פתח לגג העליון, שהיה עליו לפתוח על-פי תנאי שהיה קבוע בהיתר בניה, שניתן למבקש ביום 30.5.95, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: היתר הבניה). כמו-כן, צוין בכתב האישום, כי אם יורשע המבקש, תבקש התביעה ליתן צו לשיפוץ המבנה בהתאם להיתר ולצוות שצו זה יירשם בפנקסי המקרקעין (להלן: כתב האישום הראשון ). 

           לפי עובדות כתב האישום, המבקש הינו בעלים של דירת גג בבניין ברחוב המלך ג'ורג' 76 בתל-אביב. המבקש הגיש לעיריית תל-אביב בקשה להרחבת שטח דירתו ב- 50 מ"ר. ביום 30.5.1995, קיבל המבקש היתר בניה (מספר 3-950465) לתוספת שטח לדירת הגג. בהיתר הבניה צוין במפורש, כי ההיתר מותנה בתנאים מיוחדים שפורטו בו וביניהם: הבטחת גישה לגג עליון מחדר המדרגות הכללי. להיתר הבניה צורפה תכנית (נ/2) והמקום שיועד לפתיחת הפתח סומן בה בצבע צהוב. התכנית מהווה חלק בלתי נפרד מההיתר (להלן: פתיחת פתח הגג). בכתב האישום נטען, כי המבקש ביצעו את עבודות הבניה, אך לא ביצע את השיפוץ על-פי המפרט ולכן ביצע עבירה של סטייה מהיתר בניה.

           במסגרת ת.פ. 275-6/99, הגיש המבקש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בקשה להורות לעיריית תל-אביב לחזור בה מכתב האישום ולהחזיר את הבקשה להיתר לוועדה המקומית, על-מנת שתדון מחדש ותוציא היתר סביר בעל תנאים סבירים. ואולם, ביום 4.2.02 דחה בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט ד' ארנסט) את הבקשה, אך בסופה ציין, כי יתכן שיש מקום שהעירייה תשקול להקטין את השיפוץ הנדרש מן המבקש באופן, שישא רק בעלויות היחסיות לחלקו בבניין או להיקף הבנייה שנבנתה יחסית לכל המבנה.

           ביום 25.2.04 הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב (כבוד השופט א' אטיאס) את המבקש בעבירה המיוחסת לו (בת.פ. 275-6/99) וציווה עליו להתאים את הבניה להיתר הבניה, משמע לקיים את התנאי בדבר שיפוץ הבנין כקבוע בהיתר נשוא כתב האישום. כמו-כן קבע בית-המשפט, כי הצו ירשם בפנקסי המקרקעין ואף גזר על המבקש קנס בסך 20,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתם.  

           ביום 7.1.01 הוגש לבית-המשפט לעניינים מקומיים כתב אישום שני כנגד המבקש (ת.פ. 01/01/0000565), המייחס לו ביצוע עבודות בסטייה מהיתר הבניה, עבירה לפי סעיפים 145 ו- 204(ב) לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: כתב האישום השני ).

           ביום 7.4.02 הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט י' שינמן) את המבקש (בת.פ. 01/01/0000565) בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום וציווה על המבקש להתאים את הבניה במבנה להיתר בתוך שמונה חודשים. כמו-כן, בית-המשפט גזר עליו קנס בסך 7,200 ש"ח או 72 ימי מאסר תמורתם ואגרה בסך 175 ש"ח.

           המבקש לא קיים את הצו מיום 7.4.02, ואף לא ערער על פסק-הדין של כב' השופט י' שינמן.

           ביום 4.2.03 הוגש כנגד המבקש לבית-המשפט לעניינים מקומיים בתל-אביב כתב אישום שלישי (ת.פ. 01/03/0002179), המייחס לו אי-קיום צו של בית-משפט, לפיו נצטווה המבקש להתאים את הבניה להיתר הבניה, עבירה על סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965 (להלן: כתב האישום השלישי ).

           ביום 9.2.04 הרשיע בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט א' אטיאס) את המבקש - על-פי הודאתו - בעבירה המיוחסת לו בכתב האישום (בת.פ. 01/03/002179) וגזר עליו עונש מאסר על תנאי של שלושה חודשים וכן קנס בסך 20,000 ש"ח או 200 ימי מאסר תמורתם. בהחלטתו קבע בית-המשפט, כי המבקש אישר בעדותו, כי לא קיים את הדרישות המפורטות במפרט לשיפוץ שהוזכר בהיתר. הגם שלא קיים אף אחת מן הדרישות הנקובות במפרט, בנה המבקש את הבנייה שהוא חפץ בה, קרי התוספת על הגג. כמו-כן, קבע בית-המשפט, כי אין לקבל מצב בו המבקש בוחר ליטול מן היתר את הדבש ולדחות את העוקץ גם אם זה בא לידי ביטוי בביצוע שיפוץ בעלות של 100,000 דולר כבמקרה דנן.

           על פסקי-הדין של בית-המשפט לעניינים מקומיים (ת.פ. 275-6/99 ו-ת.פ. 2179/03) ערער המבקש לבית-המשפט המחוזי בתל-אביב-יפו. בית-המשפט המחוזי (כבוד סגנית-הנשיא ד' ברלינר והשופטים ז' המר ו-י' שיצר) דחה את הערעורים (ע"פ 80101/04 מתייחס ל-ת.פ. 275-6/99, ו-ע"פ 80102/04 מתייחס ל-ת.פ. 2179/03).

           בנוגע ל-ע"פ 80101/04 (המתייחס ל-ת.פ. 275-6/99) - בו הואשם המבקש בביצוע עבודות בסטייה מהיתר הבניה, קבע בית-המשפט המחוזי, כי המסמך המחייב והקובע הוא ההיתר, הא ותו לא. למן הרגע שניתן ההיתר הוא בלבד מחייב, לרבות המפרט הנספח אליו, ההופך לחלק בלתי נפרד מהיתר הבניה מכוח תקנה 18(ב) לתקנות התכנון והבניה (בקשה להיתר, תנאיו ואגרות), תש"ל-1970.

           בנוגע ל-ע"פ 80102/04 (המתייחס ל-ת.פ. 2179/03) - בו הואשם המבקש באי-קיום צו של בית-משפט, קבע בית-המשפט המחוזי, בין היתר, כי למעשה תוקף המבקש את פסק-דינו של בית-המשפט לעניינים מקומיים ב-ת.פ. 01/01/0000565 מיום 7.4.02, שניתן על-ידי כבוד השופט י' שינמן. ברם, אם היו למבקש השגות על קביעתו של כבוד השופט י' שינמן בפסק-הדין, היה עליו להגיש ערעור על אותו פסק-דין. משלא הוגש ערעור על פסק-דין זה, לא ניתן בדרך של תקיפה עקיפה על פסק-הדין הנוכחי (ב-ת.פ. 275-6/99 מיום 25.2.04, בו הורשע המבקש באי-קיום פסק-הדין) להשיג על קביעותיו של בית-המשפט ב-ת.פ. 01/01/0000565 הנ"ל.   

           מכאן בקשת רשות הערעור שבפניי, בגדרה שב המבקש על טענותיו כפי שהועלו בפני בית-המשפט המחוזי.

           עיקר טענת המבקש הוא, כי התנאים בהיתר הבניה הותנו ללא סמכות, שכן רק רשות הרישוי רשאית להתנות תנאים ואילו במקרה דנן טוען המבקש, כי פקיד העירייה קבע את התנאים. כמו-כן, טוען המבקש להגנה מן הצדק. שכן, לטענתו, מדובר בתקופה של שלוש-עשרה שנים, בה הוגשו ארבע בקשות להיתר בניה. עוד מוסיף וטוען המבקש, כי רשאית הייתה העירייה לתת היתר ללא דרישת שיפוץ, שכן מדובר בשיפוץ בעלות חסרת תקדים בסך 100,000 דולר, אשר הינה תנאי לא סביר ושרירותי, המפר את עקרון השוויון, היות שהיתרים אחרים הוצאו ללא דרישה לתנאים דרקוניים כגון זה.

           מנגד, תומכת המשיבה - היא מדינת ישראל (להלן: המדינה) יתדותיה בפסק-הדין של בית-המשפט המחוזי ומבקשת לדחות את בקשת רשות הערעור. לטענתה, אשר לטענת העדר הסמכות - הן בית-המשפט לעניינים מקומיים והן בית-המשפט המחוזי נתנו דעתם, לפיה אין להעלות טענות נגד הרשות במסגרת תקיפה עקיפה של היתר הבניה וכי המסמך המחייב הוא היתר הבניה ותו לא. כמו-כן, טוענת המדינה, כי יש לדחות מכל וכל את הטענה להגנה מן הצדק. שכן, המבקש הוא זה שהגיש את הבקשות להיתר מטעם עצמו ובהיותו מהנדס בניין. אם נדרש לתיקונים שונים בבקשות או שנאלץ להגיש בקשות חדשות שיתאימו לדרישות החוק בכדי שניתן יהיה להוציא לו היתר, אין לו אלא להלין על עצמו שלא עשה עבודתו נאמנה. 

           החלטתי לדחות את הבקשה.

           ערעורו של המבקש בפני ניסוב ביחס לשני כתבי-אישום בהם הורשע. האחד, בגין סטייה מהיתר, והשני, בגין אי-קיום צו שהורה לו להתאים את הבניה להיתר שקיבל. אין ספק, כי פסק-הדין שניתן בנוגע לכתב האישום השני (ת.פ. 01/01/0000565), בעניינו של המבקש, הפך לסופי וחלוט ובשל עקרון הסופיות, יש לדחות את ניסיון המבקש לפתוח את התיק המקורי בטענות שונות.

           ואם בזאת לא סגי. בית-המשפט לעניינים מקומיים (כבוד השופט א' ארנסט) המליץ לעירייה בפסק-דינו מיום 4.6.02, לבחון האם יתכן שיש מקום להקטנת השיפוץ הנדרש מן המבקש באופן, שישא רק בעלויות היחסיות לחלקו בבנין או להיקף הבניה שנבנתה יחסית לכל המבנה. ואכן, המבקש הוזמן לסגן מהנדס העיר והוצעו לו מספר הצעות, שהיה בהן ללכת דרך לקראתו. ברם, המבקש סירב לכל ההצעות.

           מעבר לדרוש יוער, כי עניינו של המבקש נדון בפני שתי ערכאות. הכלל הוא, כי הרשות לערער ניתנה במשורה באותם מקרים המעוררים שאלה בעלת חשיבות כללית, החורגת מעניינם הפרטיקולרי של בעלי-הדין. במקרה דנן, הבקשה אינה מעוררת כל שאלה משפטית עקרונית החורגת מעניינם הספציפי של הצדדים לה והמבקש לא הצביע על עילה, המצדיקה דיון בגלגול שלישי (ראו ר"ע 103/82 חניון חיפה בע"מ נ' מצת אור (הדר חיפה) בע"מ, פ"ד לו (3) 123).